הלכה בהרחבה: הזכרת גשמים
בשו"ע סי' קיד מופיע הלכות הזכרת גשמים, ובסי' קיז מוזכר הלכות שאלת גשמים. מתחילים להזכיר גשמים במוסף של שמיני עצרת, לא בליל שמחת תורה. הירושלמי (תענית א,א) מסביר שאין אומרים 'משיב הרוח' בערבית, משום שלא כולם נמצאים בבית הכנסת בערבית ושבחו של מקום שאומרים כולם ביחד 'משיב הרוח'. מאידך גם לא מזכירים 'משיב הרוח' בשחרית: א. כדי שלא יטעו לחשוב אלה שלא היו בלילה שהתחילו להזכיר כבר מהלילה. ב. כדי לא להפסיק בין גאולה לתפילה בהזכרה לציבור לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' וגם א"א להזכיר לפני הכרזת הש"ץ.
בגמרא מבואר שמי שלא אמר 'משיב הרוח' צריך לחזור, ואם הזכיר טל אין צריך לחזור (תענית ג,ב). ברמ"א (או"ח קיד,ג) מובא שבאירופה לא מזכירים טל. בארץ ישראל, כיוון שרוב מוחלט של עם ישראל מזכירים טל, אם אמר 'מוריד הטל' במקום 'משיב הרוח' אין צריך לחזור.
כדאי לציין, שאם עוד לא סיים את הברכה, שיתקן שם, או שיחזור לראש הברכה, אבל אם אמר את שם ה' מסיים וממשיך ואינו מתקן בין הפרקים. הכלל הוא, שכל דבר שאינו מחייב חזרה, א"א לתקן בין הפרקים. הערה קטנה: אם לא אמר גם מוריד הטל ולא הזכיר משיב הרוח, אם אמר בא"ה, יסיים ויתקן בין הברכות כך נוהגים על פי דעת השו"ע שאמר בכמה מקומות (סי' קיד ובסי' תכב), שמתקנים, ושם יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם, זה בניגוד לביאור הלכה שכתב שיסיים 'למדני חוקיך', במאמר מרדכי סי' תכב כתב שלא שייך לתקן כך [למדני חוקיך] במחזיר שכינתו לציון, כך גם פה, לא שייך להשחיל פסוק שהוא לא מעניין הברכה.
פרשת בראשית: להאמין בצדקת דרכנו
בפרשת השבוע, התורה פותחת באמירה שיש בורא לעולם והעולם איננו הפקר. לכאורה, אין פתיחה מוצלחת יותר לתורה מהפתיחה הקובעת שה' ברא את העולם. אולם רש"י מביא את שאלתו של רבי יצחק, מדוע התורה אינה פותחת ב"החודש הזה לכם", שהיא המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל; והוא עונה: "שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים! הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו – נתנה להם, וברצונו – נטלה מהם ונתנה לנו".
אלא שהשאלה של רבי יצחק לא מובנת. הרי לכאורה הדבר מתבקש מאליו שהתורה תיפתח בבראשית, בכך שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם! ואכן, כך אומר הרמב"ן (בראשית א,א): "צורך גדול הוא להתחיל בבראשית ברא אלהים, כי הוא שורש האמונה!". התשובה של רבי יצחק היא עוד יותר לא מובנת. נתאר לעצמו שהשגריר שלנו באו"ם ישלוף את ספר הספרים ויאמר לשגרירי המדינות השונות שספר זה הוא הבסיס לזכותנו על הארץ, שכן הוא מעיד שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם כולו ונתן לנו את הארץ. האם אותם צבועים ישתכנעו מהדברים?
האמת היא, שהתשובה לשאלה השנייה היא פשוטה: אכן כן! "כח מעשיו הגיד לעמו" – אם אנו משוכנעים בצדקת דרכנו, אין לנו בעיה לשכנע בכך את האחרים. רק כשמתחילים לגמגם יש בעיה. אבל לגבי השאלה הראשונה, התשובה היא שמי שאיננו מכיר בריבונו של עולם ובזכותנו על הארץ – הוא כופר בעיקר, משום שבשום ספר חוקים אחר לא מובא סיפורו של העם שקיבל את אותו ספר חוקים. לא בקוראן ולא בברית החדשה – להבדיל אלף אלפי הבדלות מתורת הנצח שלנו – לא מדובר על ההיסטוריה הלאומית או על גבולות הארץ של אותם עמים. מדובר על תורת הרפש שלהם; אצלנו זו תורת הנפש. תורתנו אינה רק ספר חוק ומשפט; היא ספר של אמונה.
יש סיפור ידוע על שלושה אנשים – אנגלי, צרפתי וישראלי – שנלכדו בידי קניבלים, אוכלי אדם, והקניבלים הרתיחו את המים בדודים, כדי לבשל את השלושה. אולם האנגלי פתח את פיו במבטאו הכבד, ואמר: "כל מי שעומד למות – זכאי לבקש בקשה אחרונה". הקניבלים קיבלו את הטענה, ושאלו את שלושת השבויים מה היא בקשתם האחרונה. האנגלי ביקש לראות את התמונה של הוד מלכותה לפני מותו, ובקשתו התמלאה. הצרפתי דרש גביע יין משובח, וגם הוא קיבל את מבוקשו. לעומתם הישראלי, למרבה הפלא, פנה לקניבל וביקש שיירק לו בפרצוף! הקניבל נדהם אך ביצע את הבקשה. אז, לפתע, השתחרר הישראלי מכבליו, הסתער על דוד המים הרותחים והפך אותו על הקניבל. הקניבל נכווה קשות, וכל חבריו ברחו, והישראלי שחרר גם את חבריו לשבי. לאחר ההצלה המפתיעה שאלו האנגלי והצרפתי את הישראלי: "אם אתה גיבור כל כך, מדוע לא עשית זאת קודם?" השיב להם הישראלי: "לא רציתי שיאשימו אותי בתוקפנות…".
לפעמים אנו מחפשים סיבות המצדיקות את האמונה בדרכנו. לפעמים, דווקא האויבים מעוררים אותנו להכיר בזכותנו על הארץ, כמו הארגון הקיקיוני הנקרא אונסק"ו (ארגון החינוך והתרבות של האו"ם), או אפילו הגיס החמישי, ממשיכי המרגלים, כמו "בצלם" ו"בחלם". לכן פתחה התורה בבראשית, לומר לנו: כוח מעשיו הגיד לעמו! אם אתה משוכנע – תוכל גם לשכנע אחרים.