וילך תשפ"ו

החכמה גבול ליצה"ר

על שלמה המלך נאמר: "וַיִּתֵּן ה' חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (מלכים א' ה,ט). על זה דרשו חז"ל, כשכשם שהחול עושה סייג וגדר לים שלא ישטוף את העולם, כך חכמת שלמה עומדת בפני היצר הרע שלא יחטא (תנחומא חוקת ו). אין הכוונה שהחול יכול לעצור את גלי הים הגבוהים, אלא כך גזרה חכמתו ית' שהחול ישמש כגבול לים, כך גם החכמה לא יכולה לעצור את היצר השונא הגדול, אלא שכך גזר הקב"ה שהחכמה תשמש סייג וגבול ליצר, ואם האדם מצידו עוסק בחכמה כפי יכולתו, אזי הקב"ה עוזרו להינצל מיצה"ר (מליץ יושר מלכים א ה,ט).

הגשר בין המח לבין הלב

פרופסור שאל את האדמו"ר הרש"ב [האדמו"ר החמישי לחב"ד] מהי החסידות? והאדמו"ר השיב לו שעל המוח לתת ללב להבין מה עליו לרצות, ועל הלב להביא בחיים את מה שהמוח מבין. כיצד עושים זאת, הרי המוח והלב שני חלקים עולם נפרדים שים גדול מפריד ביניהם? ענה האדמו"ר: "העבודה היא להקים גשר בין שני חלקי עולם אלה, או לפחות למתוח ביניהם חוטי חשמל וטלפון כדי שהאור שבמוח יגיע ללב (ליקוטי דיבורים בלה"ק א, עמ' 110).

קדימות בסימנים של ראש השנה

האחרונים דנו בענין דיני קדימה בברכות מאכלים אלו, יש אומרים שיש להקדים לברך על תמרים או רימונים שהם מז' המינים ואח"כ לאכול התפוח בדבש (חזו"ע ימים נוראים, עמ' צג), ויש שנהגו להקדים ולברך על התפוח בדבש משום שיש רמזים וטעמים מיוחדים לאכילה זו והוא בגדר 'חביב' לעומת הז' המינים (כה"ח תקפג,יג). ומי שרוצה לצאת ממחלוקת, לא יניח על השולחן מפירות ז' המינים עד אחר שיברכו על התפוח ויכוונו גם על התמרים והרימונים שיבואו אח"כ (פס"ת תקפג,ב). אנו נוהגים להקדים פרי משבעת המינים (הרב הלוי).

אכילת דברים חמוצים, מרים וחריפים בראש השנה

יש שנמנעים מלאכול דברים חמוצים או מרים והיא תקנה קדומה מזמן הגאונים, בכלל זה פירות וירקות שהם עדיין בוסר ויש בהם מרירות או חמיצות, אבל דברים חריפים כפלפלים אין מניעה מלאכול בימים אלו (פס"ת תקפג,ה) ויש נוהגים שלא לאכול גם מאכלים חריפים רק מאכלים מתוקים (חזו"ע ימים נוראים, עמ' צט). המנהג להימנע מדברים חמוצים וחריפים בראש השנה (הרב הלוי).

שינה בראש השנה

כתב הרמ"א בשם הירושלמי: מי שישן בראש השנה, ישן מזלו (רמ"א או"ח תקפג,ב). כוונת הירושלמי להיות ניעור מעלות השחר ויש ללמד זכות על המקילים עד נץ החמה (פס"ת תקפג,י). האריז"ל היה אומר שאפשר לישן אחר חצות היום שכבר עברו התקיעות והתפילות, ומי שמתבטל ולא עושה כלום – נחשב כישן (משנ"ב תקפג,ט). המחמירים ביותר לא ישנים בשני הימים מעלות השחר עד צאה"כ. המקילים יותר הקלו על פי האריז"ל לישן אחר חצות היום בפרט למי שרגיל בכך. הר"מ היה ישן בר"ה (משנ"ב תקפג,ט). יש מקילים ביום השני של ראש השנה יותר (פס"ת תקפג,י), יש שאמרו שכוונת הירושלמי שאין לישן לכתחילה ביום, אך מי שנמשכה השינה מהלילה כבכל יום יש להם על מי לסמוך (הליכות שלמה תשרי א, ד"ה לו), ואם לא יוכל להתרכז בתפילה עדיף שישן מאשר שיתפלל בלא כוונה (הליכות שלמה א,כד). נהוג לסמוך וכך מקובל להמשיך את השינה משינת הלילה, למרות שמומלץ להתפלל ותיקין (הרב הלוי).

תפילה אחרונה של השנה

כתבו הפוסקים להזהר לומר את מנחה בכוונה משום שהיא התפילה האחרונה של השנה (בא"ח ש"ר, נצבים ב). ולכן יזדרז לבוא לבית הכנסת בעוד היום גדול שיש בכח תפילה זו לתקן כל תפילות השנה. תפילה זו היא התפילה הראשונה שהתפלל אדם הראשון בעולם (שופר בציון, מעשה רב), יש שטבלו קודם תפילת מנחה זו בכדי שיהיה בטהרה גמורה (אגרתא דחדוותא טו, עמ' קלב).

יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם

הרמב"ם מונה ג' חלקים בעשיית התשובה: א. עזיבת החטא. ב. קבלה לעתיד. ג. חרטה. וצריך שיעיד עליו הקב"ה שלא יחטא עוד (רמב"ם תשובה ב,ב). לכאורה החלק של העדות של הקב"ה שיייך לחלק של הקבלה לעתיד [חלק ב], אבל הרמב"ם מנה זאת בחלק של החרטה [חלק ג] ולא עם החלק של קבלה לעתיד, כנראה שהרמב"ם רצה לומר שהחרטה צריכה להיות עמוקה כל כך עד שלא תהיה לבעל תשובה אפשרות טבעית שיחזור לחטא הזה, כדוג' אדם שניזוק מאש ודאי שיזהר עד מאד שלא ישנה ויחזור מקרה זה בלי זהירות, כך בדיוק צריכה להיות החרטה שאפילו הקב"ה יכול להעיד על זה (דעת שרגא – מועדים, עמ' סו).

השם לא עוזב את עמו בכל מצב

הסוכה באה ללמד ולהזכיר לנו, כי דווקא בדורות החשוכים שעם ישראל אינו יושב על אדמתו בבטחה, ויש צרות כלכליות בגוף ובנפש, שלא יפול לב האדם בקרבו, אלא ידע שהקב"ה לא יעזבנו עד הביאנו למנוחה. כמו שבמדבר במקום נחשים ועקרבים לא עזב הקב"ה את עמו, והביאם בסופו של דבר לארץ ישראל, שהיא מקום המנוחה והנחלה, כן הקב"ה לא יעזוב עמו ישראל, וישמור עליו בגלות מכל צרה וצוקה, עד הביאו לגאולה השלימה (ילקוט אברהם, עמ' מו).

ההוספות בעשי"ת בתפילת העמידה

מתקופת הגאונים הוסיפו לתפילת העמידה ארבעה משפטים, שבהם מבקש המתפלל שגזר דינו של ישראל ייגמר לטוב: זכרנו, מי כמוך, וכתוב, בספר חיים. יש מי שכתב שלא להוסיף תוספות אלו מכיוון שאין להוסיף בקשות בג' הברכות הראשונות (בה"ג ברכות פ"ה), ויש מי שכתב שאם לא אמר תוספות אלו צריך לחזור על התפילה משום ששינה ממטבע שטבעו חכמים (תוספות ברכות יב,ב). להלכה, צריך לומר הוספות אלו בתפילת העמידה ואם לא אמר אינו חוזר (שו"ע או"ח תקפב,ה).

הסדרת התפילה לפני התפילה

נאמר בגמ': לעולם יסדיר אדם תפלתו ואח"כ יתפלל, ומסתבר שהכוונה לברכות של ר"ה ויום הכיפורים ושל כל תפילה הבאה לפרקים (ר"ה לה,א). הכוונה לעיין בתפילה ולקרותה קודם שיתפלל כדי שתהיה התפילה שגורה בפיו בזריזות וכן פסק בשו"ע (או"ח ק,א). יש אומרים שהמתפלל מתוך הסידור אין צריך לסדר התפילה קודם שיתפלל ויש מחמירים בזה אף אם מתפלל מתוך הסידור. בזמנינו המנהג להקל לא לסדר התפילה קודם שיתפלל, וסומכים על כך שמתפללים מתוך הסידור, מכל מקום נכון להחמיר בזה עד כמה שאפשר, בפרט לש"ץ העובר לפני התיבה (הלכה ברורה ק,ד).

כתיבת ספר תורה כקבלת התורה

אמרו חז"ל שכל הכותב ספר תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני, והקונה ספר תורה מן השוק – כחוטף מצוה מן השוק (מנחות ל,א). הקונה ספר תורה זכה במצווה בלי יגיעה, לעומת הכותב בעצמו או שוכר סופר וטורח בתיקון הקלפים מוכיח בכך שהוא יגע והיה מוכן ללכת למדבר כדי לקבל התורה (נימקו"י הלכות ס"ת ב,ב). לדעת הרמב"ם משמע שיש מצוה בעצם כתיבת ספר התורה (רמב"ם תו"מ ז,א), ולדעת החינוך משמע שטעם המצוה לצורך תלמוד תורה (חינוך תריג).