שמיני תשפ"ו

מצה היא לחם האמונה

המצה נקראת בזוהר 'נהמא דמהימנותא', כלומר לחם של אמונה, על ידי אכילת מצה מתחזקת האמונה. הרב שמשון פינקוס ביאר, שבחג הפסח עם ישראל עובר תהליך של לידה. בשיעבוד מצרים עם ישראל היה כעובר במעי אמו, ומצרים היא מקום של ניתוק מהשגחת הקב"ה, שאיננה תלויה במי הגשמים אלא במי היאור. יציאת מצרים הפכה את עם ישראל ל'עם נולד' קיבלנו חיים עצמיים ונהפכנו לבני אדם שאינם חיים מהטבע אלא מהקב"ה. כאשר אדם אוכל מצה בליל הסדר, הוא קובע מה השורש והיסוד שלו, בליל פסח קובע היהודי ש'אני לא חמץ', כיון שחמץ מבטא את הטבע. כל אכילתנו היא מצה (אוהבי תורתך, עמ' קה).

אמונה בזכות ביטול והכנעה

יסוד האמונה ביחוד ה' הוא הביטול וההכנעה. המצה נקראת 'מיכלא דמהימנותא' כי המצה מורה על ההכנעה, שאינה מתנשאת ועולה למעלה כדרך גאוה, כאשר על כן נקראת 'לחם עוני' שמפאת זה נשפעת האמונה, ועל דרך הרמז 'מצה' בגמטריא 'גל אמונה' שעל ידי אכילת מצה בקדושה ובטהרה מתגלית האמונה (אמרי מנחם ג, עמ' עז).

אכילה אצל חברו בפסח

יש הרבה משפחות שנוהגות שלא להתארח אצל אחרים בפסח בגלל חומרות שהן נוהגות בפסח, ויש שכתבו שהרב צבי הירש חיות מסביר שהטעם לנתינת נאמנות ברגל לעמי הארצות נבע מחשיבותם של הרגלים כזמן מאחד. משום כך, ביטלו חכמים את טומאת עמי הארץ ברגלים, וביטלו את החשש שעמי הארצות מזלזלים בהפרשת התרומה. חכמים הקלו כדי שיוכלו כל ישראל גם החברים וגם עמי הארץ לאכול יחד ולשבת בסעודת מרעים ולקרב את הלבבות אלו לאלו. מכאן יש ללמוד קל וחומר, שהרי אינו דומה ספק איסור תרומה שהתירו חז"ל, לחילוקי מנהגים השוררים בין עדות שונות בימינו, לאור כל הנ"ל, המגמה צריכה להיות שכל אדם יוכל לאכול אצל חברו בפסח, ואין מעלה בהנהגה שהאחד אינו אוכל אצל חברו (שו"ת בדי הארון או"ח כט).

מכירת חמץ לאדם בלא רשותו

הפוסקים דנו לגבי הפרשת חלה, בעיסה שעלולה להחמיץ ולהתקלקל עבור מישהו אחר שלא ברשותו, יש שהתירו אפי' אם העיסה לא תתקלקל, שכן זכות היא לבעל הבית שיפרישו לו, ולכן המפריש חלה נעשה שליח של בעל העיסה, וכן הוא הדין לגבי חמץ (רמ"א יו"ד שכח,ג; ט"ז יו"ד שכח,ב; אבנ"ז או"ח שמז), לעומת זאת יש שאסרו והבינו כך בראשונים שכך אמרו, שאי אפשר להפריש ללא רשות, כי זכין 'לאדם' שלא בפניו' ולא זכין 'מאדם' (קצוה"ח חו"מ רמג,ח). למעשה, הרבנות הראשית לישראל, מוכרת את החמץ לכל מי שרוצה שימכרו לו ואפשר לסמוך על זה בשעת הצורך למי ששכח (מעין אומר ג ב,מז). _נוהגים לסמוך על המכירה שעושים לאנשים ללא רשותם, ואנן סהדי שאותו אדם רוצה למכור כדי שהחמץ לא יאסר, במיוחד שחמץ שעבר עליו הפסח הוא בגדר קנס ויש דיעה שקנסו דווקא את הבעלים ולא את הקונה. אלא אם כן הבעלים מראה התנגדות למכירה (הרב הלוי)._

יציאה ב'יזכור'

יזכור היא תפילה של הזכרת נשמות בחלק מהחגים בבית הכנסת האשכנזים [יום כיפור, שמיני עצרת, שביעי של פסח, שבועות], על ידי מי שנפטרו הוריו או אחד מהם. מי שיש לו אב ואם נהג לצאת מבית הכנסת: א. שלא יאמר את נוסח 'יזכור' בטעות, או משום עין הרע (תוספת חיים על חיי אדם שבת ז, כד). ב. על פי רוב הבנים נקראים בשמותיהם של אלו האבות שמזכירים נשמותיהם, ובכדי שלא יפתח פיו לשטן. ג. מפני שהחזן מכריז 'אמרו יזכור' ונראה כקללה (אוצר מנהגי ישורון עא, כז). ד. שמא יש חתן שיום טוב הוא לו בבית הכנסת (צי"א יב, לט). ויש נוהגים שלא לצאת (נטעי גבריאל עח, יג, הע' כז). במיוחד היום שאומרים יזכור לקורבנות השואה ולהרוגי מלחמות (תחומין יז, עמ' 54). _לפענ"ד, אין צורך לצאת ב'יזכור'. בעבר יצאו לצורך קידוש וטעימה קלה, אח"כ הוסיפו נימוקים שונים. גם הספרדים לא נוהגים לצאת בעת אמירת ה'אשכבה' (הרב הלוי)._

לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה

הנצי"ב מסביר את הפסוק בהלל: "לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא" שפסוק זה מדבר על הקרבן עצמו ועל ההודאה. א. לך אזבח זבח תודה - זהו הקרבן. ובשם ה' אקרא – זהו ההודאה על הנס. ב. נדרי לה' אשלם – זה הקרבן. נגדה נא לכל עמו – זהו ההודאה ברוב עם. ג. בחצרות בית ה' – זהו המקום שבו מקריבים את הקרבן. בתוככי ירושלים – זוהי העיר ירושלים שבה נאכל הקרבן על הלחם וזהו החלק של ההודאה (אבני דרך ב צו, עמ' יח).

שייף עייל שייף ונפיק

בגמרא מובא שמי שענוותן ושפל ברך, "שייף עייל שייף ונפיק" [שוחה ונכנס שוחה ויוצא] ולומד בתורה תמיד ולא מחזיק טובה לעצמו הרי הוא בן העולם הבא (סנהדין פח,ב). כלומר לעוה"ב ראוי בעל ענווה ובעל תורה. ואם הוא הולך בנחת ויוצא בנחת הוא בעל השקט ומנוחה זהו הראוי לעולם הבא ששם השקט והמנוחה (מהר"ל ח"א סנהדרין פח,ב). כשאדם נכנס לבית המדרש והוא שוחה ושפל אין בזה חידוש, כי אין לו במה להתגאות, החידוש הוא 'שייף ונפיק', כלומר גם בעת שהוא יוצא מבית המדרש הוא נשאר בעוותנותו כמו שנכנס (אמרי חן ב, נצבים).

כשרות תוצרת נס במקדש

בגמרא מובא על 'גשם של חיטים' שירדו מן השמים (מנחות סט,ב). יש אומרים שהעננים שבאוקיינוס הביאו את החיטים לארץ ישראל (רש"י מנחות סט,ב). יש אומרים שעל ידי נס נזרעו בעננים (תוס' מנחות סט,ב). יש אומרים שחיטים שנעשו בדרך נס וכן שמן זית שנעשה בנס הרי הוא כשר לעבודת המקדש (ימי החנוכה – שכטר עמ' א), ויש מחלקים ואומרים שחיטים מנס כשרים אך לא שמן זית שנעשה בדרך נס, שכן התורה התכוונה לשמן המופק מעץ הזית (כלי חמדה שמות לה,כז).

נתינת שקדי מרק לתוך מרק בשבת

לדעת השלחן ערוך אין בישול אחר קליה או טיגון, ולכן מותר אפילו לערות מרק מכלי ראשון על שקדי מרק, וכן מותר לערות מים חמים על קפה וכך הוא מנהג בני ספרד (הליכות עולם ד, עמ' מד). האשכנזים נוהגים להחמיר בבישול אחר אפיה, אך מכל מקום, לעניין שקדי מרק, אם נעשו בטיגון בשמן עמוק, הם נחשבים כמבושלים (שש"כ א,א). האופן המותר הוא, לתת שקדי מרק לתוך צלחת שמזגו לתוכה מרק ממצקת (וביום השבת א,יג).

ברכה על מרק שיש בו אטריות או שקדי מרק

אם אוכל אטריות או שקדי מרק יחד עם המרק ויש באטריות או בשקדי מרק כמות חשובה מברך מזונות ופוטר את המרק, ואף אם לפעמים עולה לו בכף רק המרק, כיון שעיקר אכילתו הוא האטריות או שקדי המרק נפטר הכל בברכת 'מזונות' (משנ"ב רה,יא; חזו"ע ברכות, עמ' קסו). ויש אומרים שיברך תחילה שהכל על המרק ולאחר מכן יברך מזונות על האטריות (וזאת הברכה יב, ברכה על המרק). אבל אם היו האטריות או שקדי המרק בכמות מועטת ועיקר הכוונה היתה לשתיית המרק צריך לברך על המרק בלבד (חזו"ע שם), ויש אומרים שאף שנתן מעט אטריות במרק מברך מזונות על האטריות ופוטר את המרק (אול"צ ב יד,לא). _לפענ"ד, בכל מקרה מברכים מזונות על מרק עם שקדי מרק גם אם נתן שקדי מרק או אטריות בכמות מועטת (הרב הלוי)._

חלת מפתח אחרי פסח

יש שנהגו בשבת שאחרי הפסח לאפות חלות מפתח, לרמז שיפתח לנו ה' שערי פרנסה מכיוון שאחרי פסח ננעלים השערים (אוהב ישראל, ליקוטים), ועוד שבפסח נידונים על התבואה, והעומר מתיר את התבואה החדשה, ואנו עושים 'מפתח' מיד לאחר הפסח – שאפשר לאכול כהרגלינו בשאר ימות השנה, וזה מסמל את האמונה על הפרנסה שהקב"ה ישפיע עלינו (לקט הלכות א, עמ' שמב). יש נוהגים להניח את החלה עד שריפת החמץ של שנה הבאה והוא זכר למן (שם). יש שאמרו שאינו אסור לאפות חלה כזאת ומנהג זה מוזכר בספר 'טעמי המנהגים' אך אין עניין (קצוש"ע גנצפריד עם פירוש ד,קכ). _זהו מנהג ידוע שהתקבל, אין מקום הלכתי להתנגד לזה אנו לא נוהגים לאפות בביתנו חלת מפתח (הרב הלוי)._