כי תבוא תשפ"ו

לימוד תורה בישיבה

אמרו חז"ל שעד תקופת רבן גמליאל הזקן היו לומדים תורה בעמידה, שעד שמת היתה בריאות בעולם ומשמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו צריכים ללמוד תורה בישיבה (סוטה מט,א; רש"י שם). עניין העמידה מציין שהתלמיד עומד לשרת לפני ה' ולכן אין ישיבה בעזרה. מכבוד התורה להיות עומדים כמו בעבודה במקדש ולכן אמרו חז"ל: 'העמידו' תלמידים הרבה (אש דת ה, עמ' תשעז).

בין שפה ל'לשון'

הדיבור של האדם מורכב מצירופי אותיות יוצרים מילים, ומצד זה הדיבור של כל מדברי שפה היא שווה. מצד שני, יש לכל אדם תנועת דיבור אחרת, יש המדברים מהר ויש המדברים לאט ישנם הרבה חילוקים שעל פיהם אפשר לזהות את האדם המדבר לפי הסגנון שלו. ה'שפה' היא נוסח הדיבור השונה בין עם לעם, וה'לשון' מבטאת את צורת ההגיה כי התנוחה של הלשון במגעה בחיך היא הגורמת את החיכוך. כן במעשי המצוות יש את החלק המעשי והוא דומה ל'שפה' ויש גם את החלק הרגשי שבזה לכל אדם יש רגש אחר. על זה אומר דוד: "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות" אלו אשר שוא ידברו אומרים לחסיד שמעשיו אינם מתאימים לו הם עוסקים בשפתי חלקות כי רצונם שכולם יעשו את מעשי המצוה ביובש ובצורה אחידה (תבונות כפיו, תהלים א, עמ' 576).

מצוות שופר במי ששומע על ידי מכשיר שמיעה

חרש שאינו שומע כלל הרי הוא פטור משמיעת שופר, ואינו מוציא אחרים (שו"ע או"ח תקפט, ב). דנו האחרונים, האם מי ששומע בעזרת מכשיר שמיעה חייב בשופר ויכול להוציא אחרים ידי חובה? יש שדימו זאת למי שרואה על ידי משקפיים שנחשב כראיה גמורה או למי ששומע על ידי חצוצרה, ולכן חייב במצוות, והשומע על ידי מכשיר שמיעה יכול להוציא אחרים (ילקו"י תקפט, א). מאידך, יש אומרים שהשומע על ידי מכשיר שמיעה אינו שומע את קול השופר עצמו אלא קול הברה ולכן פטור ואינו מוציא אחרים ידי חובה (אול"צ ד, טז; מנח"ש ט, א).

אכילה מן המחובר

ישראל שאכל תרומה במזיד, חייב מיתה. נאמר בגמרא (מנחות ע,א), כי ישראל האוכל תרומה כשהיא עדיין מחוברת לקרקע פטור, משום שזה דבר משונה ובטלה דעתו אצל כל אדם ופטור מן המיתה והחומש (רמב"ם תרומות יא,כו).

אכילת דגים בשבת

גזירת המבול לא נגזרה על הדגים, משום שהם לא השחיתו את דרכם (חזקוני בראשית ו,יב), שכן נאמר: 'כי השחית כל בשר את דרכו 'על הארץ', ולא בים (באר שבע סנהדרין קח,א). מטעם זה נהגו לאכול דגים בשבת ולכן בחר הבעש"ט לגור במעזיבוז' מפני שמצויים שם דגים וקל להשיגם (פרדס יוסף שמיני ט,ט). נאמר בגמרא שאת השבת מענגים בתבשיל של תרדים, דגים גדולים וראשי שומים (שבת קיח,ב), נחלקו האחרונים אם יש חיוב לענג את השבת בדגים בדווקא יש מי שאומר שזהו חיוב עונג מהתורה (בית הלל יו"ד ריח, הע' כב) ורוב האחרונים חולקים וסוברים שזוהי למצווה מן המובחר (שו"ע הרב או"ח רמב, הע' ד). _זוהי מצווה מן המובחר (הרב הלוי)._

לא תחסום שור בדישו

איסור לחסום שור בדישו, הוא במניעה מבהמה לאכול את המאכל שעליה היא עושה את המלאכה. הוא הדין לכל בעל חיים והוא הדין גם לכל מלאכה בדבר הצומח על הקרקע (רמב"ם שכירות יג,ב), כדוג' חמור הנושא תבואה על גבו. בדיעבד, אם עבר וחסם את פי השור, התבואה מותרת באכילה (חולין קטו,א). מותר לחסום את הבהמה מלאכול אם המזון עלול להזיק לה, וכן כאשר יש סיבה הלכתית למנוע מהבהמה לאכול. אם השור דש בתבואה שהיא תרומה מותר לחסום אותה, אך משום מראית עין יתן לה מזון חילופי בסל הסמוך לפיה (רמב"ם שכירות יג,ד).

בישולי גויים בפיצוחים

קליה נחשב כבישול (כך עולה מהרמ"א יו"ד קיג,ב) ולכן במיני הפיצוחים שקלה אותם הגוי, יש לדון בכל מקרה לגופו, האם הוא נאכל חי ומותר או שלא, כמו כן חלק מהמינים עולים על שולחן מלכים ולכן יש בזה איסור בישולי גויים (אהל יעקב קיג,עד; ישא יוסף יו"ד א ח,ה). אמנם יש מי שמיקל כיוון שהפיצוחים נאכלים חיים וכן אין הם באים ללפת בהם את הפת (נועם הלכה-דיני עכו"ם, עמ' קצב). _אפשר להקל בכל הפיצוחים משום שלמיטב ידיעתי הם נאכלים חיים ועוד שהם אינם באים ללפת את הפת (הרב הלוי)._

אמירת וידוי ונפילת אפיים בסליחות כשיש חתן

הלכה היא, שאם יש חתן בבית הכנסת בעת תענית ציבור אומרים סליחות של תענית ציבור ומדלגים על אמירת נפילת אפיים (שו"ע או"ח קלא,ה). נחלקו האחרונים בדין הסליחות כיצד ינהגו כשיש חתן (ילקו"י ימים נוראים, דקדוקי, לח): יש אומרים שבסליחות הוידוי הוא העיקר מהסליחות והוא חלק מהתשובה, לכן לא שייך שהציבור ידלגו על זה בגלל החתן וגם החתן יכול לומר עמהם וידוי ונפילת אפיים (בית חתנים כא,טז בשם הגרב"צ), ויש אומרים שאין אומרים נפילת אפיים כדין תענית ציבור (הליכות שלמה א יז,ג). _מקובל שכשיש חתן, אין אומרים וידוי ונפילת אפיים גם בסליחות (הרב הלוי)._

תקיעת השופר בחודש אלול

מנהג האשכנזים להתחיל לתקוע בשופר מראש חודש אלול אחר תפילת שחרית, ויש מקומות שתוקעים גם אחרי ערבית (רמ"א או"ח תקפא,יג), על פי דברי המדרש שבר"ח אמר הקב"ה למשה לעלות להר ולהעביר שופר בכל המחנה והקב"ה נתעלה באותו שופר, ולכן תיקנו לתקוע בשופר בר"ח אלול כל שנה כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה, ובכדי לערבב את השטן שלא להשטין על ישראל. המנהג הוא על הציבור ולא על היחיד (צי"א יב,מח), הנוהגים כדעת השו"ע יש נוהגים לתקוע גם בסליחות בעת אמירת י"ג מידות וגם קודם תתקבל כדי לצאת י"ח לכו"ע (כה"ח או"ח תקפא,יג).

מלוך על כל העולם כולו

כאילו נכתב מלוך על כל העולם, והעולם כולו. שכל העולם הם כל הנבראים הקיימים בעולם, והעולם כולו הוא המקום כלומר העולם עצמו. הבקשה היא שהקב"ה ישלוט על כל היצורים ובכל מקום שהם נמצאים, שלא כמלך בשר ודם שהגם שהוא שולט על האנשים הם יכולים להסתר ממנו ואז אין לו שליטה עליהם, אבל הקב"ה נמצא בכל מקום ושולט בעולם כולו (תפלת כל לב, עמ' שמג).