נשא תשפ"ו

ההודיה המושלמת

אמרו חז"ל, כל הקורא הלל בכל יום, הרי זה מחרף ומגדף" (שבת קיח,ב). דרך העולם, כשאדם רואה שנעשה לו נס שלא על פי טבע, מרגיש בעצמו מחוייב להודות להקב"ה, אבל על הדברים הטבעיים היומיומיים אינו מתעורר להודות להקב"ה, ולכן מי שלא אומר הלל בכל יום על הניסים הטבעיים, רק הלל המסודר לנו על הניסים הלא טבעיים שנעשו לאבותינו במצרים, הרי זה כמחרף ומגדף, שמראה שאינו מכיר בטובת ה' היום יומית. בלאה אמנו, מצאנו שנתנה תודה לה' כשנולד לה בן, הגם שזהו דבר שבטבע, בכל זאת לא תלתה זאת במקרה אלא הודתה לה', והיא הראשונה שנתנה הודיה על דבר טבעי, ולכן שבחוה חכמים (ברכות ז,ב), שלא היה אדם שהודה לה' עד שבאה לאה והודתה (אהל אברהם, שטרן, עמ' סז).

כל יהודי הוא כמו אליהו הנביא

ר' מרדכי שוואב, היה מתייחס לכל אחד בכבוד גדול כאילו הוא האדם החשוב ביותר בעולם. פעם כששמע דפיקות בדלת בשעה מאוחרת בלילה, הוא קפץ ממקומו ורץ לפתוח את הדלת. לאחר מכן הוא אמר: "כאשר אני שומע יהודי דופק בדלת, אני רץ כאילו היה זה אליהו הנביא שנמצא שם" (מאמר מרדכי - שוואב ג, עמ' רא).

אותיות אדומות בספר תורה

הלכה היא, שדיו הסת"ם צריך להיות בצבע שחור (שו"ע או"ח לב, ג). נחלקו האחרונים, במקרה שספר תורה נכתב בדיו שחור, אך מחמת התיישנות הספר והכתב, השתנה צבען של האותיות לצבע אדום או חום, יש אומרים שהספר כשר וכך דרכן של אותיות מזקינות, ולכן אפשר ורצוי לעבור עליהן שוב בדיו שחור (שו"ת חת"ס יו"ד רנו). ויש פוסלים (משנ"ב לב, קכח בשם הפמ"ג). ולכתחילה נכון להחמיר בתפילין ומזוזות כדעת הפמ"ג לפסול את הסת"ם (פס"ת לב, מט).

עליה לרגל בזמן שאין בית המקדש קיים

חז"ל דרשו על הפסוק: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים", כמו היונה שאינה מנחת שובכה, כך ישראל אע"פ שחרב ביהמ"ק לא ביטלו עלייתם לרגל ג' רגלים בשנה (פסיקתא זוטרתא שרה"ש א,טו). וכן כתבו ראשונים שאף שאין חיוב בזמן הזה לעלות, מכל מקום יש מצווה לעלות (ר"ן על הרי"ף תענית ב,א). וכן נהגו התנאים לעלות לרגל אף אחר חורבן הבית (מהר"ץ חיות נדרים כג,א).

ברכת שהחיינו בקידוש שבועות

נהגו הגברים לברך שהחיינו בעת הקידוש בערב החג (אוצר הברכה מועדים עה). יש נשים הנוהגות לצאת בברכת שהחיינו שבקידוש, ויש נשים הנוהגות לברך בעת הדלקת נרות (אול"צ ג יח,ב). בנוגע למנהג שהנשים מברכות שהחיינו בהדלקת נרות יום טוב, נחלקו האחרונים האם תענינה אמן על ברכת שהחיינו שבקידוש (אול"צ ג יח,ב), או לא מחשש הפסק, משום שאין לחג זה מצווה מיוחדת כבסוכה וכדומה (שבט הלוי ג,סט). _לפענ"ד, נשים שבירכו שהחיינו בהדלקת נרות ורוצות לטעום מהיין לא תענינה 'אמן' על ברכת שהחיינו של המקדש (הרב הלוי)._

עד מתי אפשר לברך שהחיינו על חג השבועות

נחלקו האחרונים, אם אדם ששכח לברך שהחיינו יכול לברך אפילו ללא כוס יין, במשך ששה ימים שאחר החג כדין התשלומים, יש אומרים שיכול להשלימו במשך ימי התשלומים (חק יעקב תעג,א), ויש חולקים לגמרי וסוברים שיכול לברך עד השקיעה של חג השבועות (ברכת ה' ד ב,כב), משום שאם יברך אחרי החג יעבור על 'בל תוסיף' לרגל (שעה"צ תעג,ה), למעשה הרבה נמנעים מזה משום ספק ברכות להקל (פרמ"ג א"א תצד,ג).

סעודת יום טוב שחל ביום שישי

הלכה היא, שאין לקבוע בערב שבת סעודה שאינו רגיל בשאר ימי השבוע ואפילו סעודת מצווה, מפני כבוד השבת כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, אבל מצווה להימנע מלקבוע סעודה שנהוג בה במשך השבוע מתשע שעות ולמעלה [שלוש שעות לפני השקיעה] (שו"ע או"ח רמט,ב). מעיקר הדין מותר לאכול סעודת מצווה אפילו לאחר השעה התשיעית ומכל מקום מידת חסידות שלא לקבוע אכילת סעודה של פת מחצות היום בערב שבת (הלכה ברורה רמט,ה). והוא הדין לסעודת פורים שחל ביום שישי (משנ"ב רמט,יג).

יום טבוח

יום טבוח הוא כינוי למצב בו שבועות חל בשבת ולבית שמאי אף אם חל ביום שישי וכולם שוחטים את קרבנותיהם ביום ראשון שלאחר מכן (משנה חגיגה ב,ד). מכיוון שאין שוחטים את עולות הראיה ושלמי החגיגה שמביאים בחג, ביום שבת, ואפשר להקריב במשך הששה ימים שלאחר מכן, וכל הזריז הרי זה משובח היו הרוב מקריבים את קרבנותיהם כבר ביום ראשון.

הימים שלאחר שבועות

כיון שששה ימים אחר חג השבועות ראויים להשלמת קרבנות חג השבועות, הרי ששמחת החג נמשכת בהם במידה מסוימת בימים אלו, ולכן נוהגים שלא לומר בהם תחנון (רמ"א או"ח קלא,ז; משנ"ב קלא,לו). ביום האיסרו חג מצד הדין אסור להתענות ולהספיד מכיון שהוא 'יום טבוח' ויום הקרבת הקרבן נחשב כיום שמחה ולכן אין להתענות בו (שו"ע או"ח תצד,ג; שועה"ר תצד,יט).