כי תצא תשפ"ו

היסורים מעלים את האדם להקב"ה

אחת ממטרות היסורים הבאים על האדם בעוה"ז, היא להעלותו בדרגה. ידוע שכאשר ילד קטן מגיע לגיל שצריך ללכת, הילד הולך ונופל עד שלבסוף לאחר כל הנפילות לומד ללכת מעצמו ללא עזרת הוריו. מצד הוריו אין זו אכזריות אלא רחמנות, אם לא יתנו לו להתמודד לבד, לעולם לא ידע ללכת, וכל ילד חייב לעבור את הקושי הראשון ואח"כ ילמד ללכת בעצמו. כך הקב"ה כשרוצה להעלות את האדם בדרגות גבוהות, מביא עליו יסורים. אמר רשב"י: צריך אדם להחזיק טובה להקב"ה בזמן שהיסורים באים עליו, שהיסורים מושכין את האדם להקב"ה (אוצרות התורה, עמ' קה).

לא ללמד את הילד לשקר

נאמר בגמ' שאדם לא יאמר לקטן שיתן לו משהו והוא לא מתכוון לתת לו, שמתוך זה ילמד אותו לשקר (סוכה מו,ב). כשם שחייב האדם לחנך את בנו לשמור שבת ושאר מצוות, כך גם חייב לחנכו למדות טובות וללמוד עמו מוסר, וכן לחנכו לשמירת הלשון שיזהר מדיבורים אסורים ובפרט מחטא לשון הרע שעוונו חמור מאד, והוא הדין לשקר, קללות, חנופה ושאר עוונות התלויות בדיבור (קדושת הבנים, ב,סב).

ברכת הגומל לשוחה בים

"יורדי הים" מברכים ברכת הגומל (שו"ע או"ח ריט,א). יש שאמרו שבכלל זה גם מי ששוחה בים אפילו בים הכינרת ואפילו יש שם מציל באופן קבוע דינו כדין יורדי הים ומברך הגומל (חזו"ע ברכות, עמ' שסג). יש שאמרו שדווקא אם שחה במשך ע"ב דקות והתרחק משפת הים באופן שרגליו אינן יכולות לנגוע בקרקעית הים (קונטרס וכל החיי"ם ד,ה) והרבה אומרים שהשוחה בים אינו מפליג באוניה דרך נסיעה ואינו נחשב כ'יורדי הים' וממילא אינו מברך הגומל (הלכה ברורה ריט,כה). _לפענ"ד, אין לברך רק על עצם הכניסה לים במקום סכנה, אפשר לצרף זאת עם נסיעה וכדומה (הרב הלוי)._

איסור גניבת דעת

גניבת דעת הוא איסור להטעות את הזולת ולגרום לו לחשוב באופן מוטעה דבר מסויים, לדעת הרבה ראשונים איסור גניבת דעת מהתורה ובכלל 'לא תגנובו' (ריטב"א חולין צד,א). לדוגמא: לא ימכור לגוי עוף טרף {כבסרטון} כשמטעה את הגוי לחשוב שהעוף תמים וכשר (רמב"ם דעות ב,ו). וכן העתקה בבחינות (פניני הלכה ליקוטים ב ב,יט). האיסור דווקא כאשר אדם גורם במעשיו לגניבת דעת, אך אם השני טועה מדעתו וחושב שעשו בשבילו מעשה מיוחד, אין בכך איסור גניבת דעת (חולין צד,ב).

חור [נקב] בכלי הנטלא

חכמים תיקנו נטילת ידיים לסעודה עם פת באמצעות כלי, כפי שהכהנים היו מקדשים ידיהם ורגליהם בכיור שהוא כלי, ובלא כלי [כדוגמת שקית] הנטילה פסולה (משנ"ב קנט,א). כלי שיש בו חור [נקב] שמוגדר בהלכה 'כונס משקה', כלומר שהמשקה יכול להיכנס לתוכו דרך הנקב, {כבסרטון} הרי הוא פסול, ואם יש בתוכו מים והם נוזלים ממנו טיפה אחר טיפה ברציפות בוודאי שהנקב כשיעור כונס משקה והכלי פסול (שו"ע או"ח קנט,א; משנ"ב קנט,ח).

חלב שנשפך לתוך סיר עם בשר

הלכה היא, שחלב שנשפך לתוך סיר בשר [ולא נגע בחתיכה מסויימת], אם יש בסיר פי ששים כנגד מה שנשפך מהחלב, הרי זה מותר, ואם אין פי ששים הכל נאסר משום בישול בשר וחלב (שו"ע יו"ד צב,ב; חכמ"א מד,א). אם הסיר מלא בבשר עוף שאיסור בישול חלב ועוף הוא מדרבנן, לדעת השלחן ערוך מותר להוסיף בתערובת עד שיהיה פי שישים והכל מותר באכילה (שו"ע יו"ד צט,ו), והאשכנזים נוהגים לאסור לעשות כן (רמ"א שם).

מצוות קידוש ידיים ורגליים

מצוות עשה על הכהנים העובדים בבית המקדש לשפוך מים על ידיהם ורגליהם מן הכיור לפני תחילת עבודתם במקדש, ואם הכהן עבד ללא קידוש ידיים ורגליים הרי הוא חייב מיתה בידי שמים (שמות ל,יח-כא; רמב"ם ביאת מקדש ה,א). הטעם למצווה זו: משום שהוא דרך כבוד, שהידיים והרגליים עסקניות ומתלכלכות (רמב"ן שמות ל,יט) או כדי להגדיל את כבוד הבית (חינוך קו). מטעם זה תקנו חז"ל גם נטילת ידיים קודם התפילה (רמב"ן שם).

זמן ההמתנה בין בשר לחלב

המנהג הרווח להמתין בין בשר לחלב הוא שש שעות (שו"ע ורמ"א יו"ד פט,א), יש נוהגים להמתין שעה אחת (רמ"א שם) או שלש שעות (דרכ"ת יו"ד פט,ו). נחלקו האחרונים אם צריך להמתין שש שעות שלימות. יש אומרים שעיקר ההקפדה הוא בהמתנה מסעודה לסעודה ולאו דווקא שש שעות שלימות, ולכן בחורף שהימים קצרים יכול לאכול מסעודה לסעודה חלב, למרות שהזמן הוא כארבע שעות (פר"ח פט,ו). אולם דעת רוב האחרונים שצריך שש שעות שלימות בין בחורף ובין בקיץ (אוצר הלכות יו"ד פט,ב).

המתנה בין בשר לחלב אחר חמש וחצי שעות

כתב הרמב"ם, ששיעור ההמתנה בין בשר לחלב הוא "כמו" שש שעות (רמב"ם מאכלות אסורות ט,כח). בזמן הרמב"ם, לא היה שעון מצוי, ובוודאי שהיו מקילים בערך, יש שכתבו שבזמנינו שאפשר לדייק על פי השעונים המצויים יודה הרמב"ם שצריך להמתין שש שעות שלימות, ובלאו הכי השו"ע לא הזכיר את לשון הרמב"ם, ולכן לכתחילה כתבו להמתין שש שעות בדיוק, אך במקום הצורך כמו במחנות הצבא או לצורך הסדרים הקבועים ניתן לאכול חלב אחר חמש וחצי שעות (ילקו"י איו"ה ג פט,טו).

שילוח הקן מעורר רחמים

בשעה שישראל מקיימים מצוה זו של שילוח הקן, כל ממונה מלמד זכות על העופות שלו. הקב"ה מכנס את כל חילותיו ואומר אין בכם מי שילמד זכות על בני שהם ישראל? בני בכורי ישראל ועל השכינה שהיא בגלות שהקן שלה הוא ירושלים חרבה, ובניו בגלות תחת יד אדונים קשים? באותו זמן צועק הקב"ה ואומר: 'למעני למעני אעשה ואעשה למען שמי' ובזה יתעוררו רחמים על שכינתו ועל בניו בגלות (תיקוני הזהר ו כג,ב).