בהר - בחוקותי תשפ"ו

חטא בבין אדם לחברו
הרב שטיינמן שאל את אחד העסקנה: 'אם מישהו יתן לך סטירה ברחוב, כיצד תגיב לו?' הלה השיב: אולי אעיר לו, אולי גם זה לא, אלא אמשיך הלאה בדרכי ולא אגיב למעשהו. חזר ושאלו: 'מה יקרה אם הוא יתן סטירה לבן שלך, מה תעשה?' אשלם לו כגמולו, אתן לו סטירה או שתיים – מנה אפיים. אמר לו הרב: כך אצל הקב"ה, כשבשר ודם חוטא כלפיו, הקב"ה מאריך אפו ולא מעניש מיד, אבל כאשר אדם נותן מכה לילד של הקב"ה – חוטא בבין אדם לחברו, ה' מעניש אותו על כך מיד (חכימא דיהודאי, עמ' 77).

כדאי ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק
אמרו חז"ל, על דיון הלכתי, ש'כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק' ולפסוק להקל כשיטתו (ברכות ט,א). יש שאמרו שהכוונה לשעת סכנה (רש"י שבת מה,א). הדרשנים דרשו שכל אדם שנמצא באיזו בעיה או בדוחק, יתפלל שתפילותיו תתקבלנה להקב"ה בזכותו של רבי שמעון (ברוך אומר או"ח ג,עז).

תספורת לקטנים בימי העומר
יש שהקילו לספר קטנים בימי העומר, שכן בקטן הקלו שאינו נוהג כלל דיני אבילות (שו"ע יו"ד שצו,ג), וכן לדעת השו"ע יש להקל לאשה באבלות אחרי שבעה ימים (שו"ע יו"ד שצ,ו), וכל שכן בעומר שהוא מנהג (אול"צ ג יז,ג). מאידך, יש שנמנעו או אסרו לספר ילד קטן, שכן באבילות של רבים מחמירים יותר מאבילות של יחיד ובזה מחנכים את הקטן להשתתף בצער מותם של תלמידי ר"ע, אא"כ יש צורך, כגון שגדל שערם מאד וגורם להם צער, או שיש להם כינים שיש להקל לספר אותם בימי ספירת העומר (אבות ישראל ד,ו). _לפענ"ד, לכתחילה אין להקל לקטן או לאשה להסתפר בימי העומר, אך בשעת הצורך יש להקל מדין ק"ו מאבלות יחיד (הרב הלוי)._

טבילת קולפן חדש
כלים המשמשים לסעודה טעונים טבילה (ע"ז עה,ב). בפוסקים מובא שכלים שרק מכשירים אוכל לאכילה ואותו מאכל אינו ראוי עדיין לאכילה אינו טעון טבילה, כדוגמת סכין שחיטה (שו"ע יו"ד קכ,ה; ביאור הגר"א קכ,יא), ויש שכתבו להטבילו ללא ברכה (רמ"א יו"ד קכ,ה). באשר לקולפן, נחלקו הפוסקים האם טעון טבילה (ט"ז יו"ד קכ,ז). יש שכתבו שאם הוא משמש לקילוף ירקות חיים יטביל בברכה, ואם משמש לקילוף פירות שטעונים בישול נוסף הרי זה דומה לסכין של שחיטה, ממילא זו מחלוקת השו"ע שפטר לגמרי מטבילה, לבין הרמ"א שיטביל ללא ברכה (הכשרות למעשה, טבילת כלים; ילקוט גבריאל ה,א). יש שכתבו לחלק וללכת לפי רוב תשמישו של הקולפן (פר"ח יו"ד קכ,יט), האם הוא משמש לקילוף ירקות חיים, שאז טעון טבילה בברכה, לבין קולפן לירקות הטעונים בישול שאז פטור מן הטבילה (אבני דרך ו,קח). _אם הקולפן משמש לירקות או פירות חיים מטבילים אותו במקווה בברכה, בזה אזלינן בתר רוב שימושו לירקות חיים או ירקות הטעונים בישול, ואם יש ספק מטבילים אותו ללא ברכה (הרב הלוי)._

ברכת הצנימים
אחת ההגדרות של 'פת הבאה בכינסין' שברכתה 'מזונות', היא פת שנכססת כמצה ולא נלעסת (שו"ע או"ח קסח,ז). כל זה בתנאי, שמלכתחילה נעשתה כדבר הנכסס, אך צנימים שנאפו כלחם ולאחר מכן נעשו צנימים ברכתם המוציא, מכיוון שהיו תחילה לחם רגיל וחלה עליהם כבר 'ברכת המוציא', (אול"צ ב מו,י; ברכת ה' ב ב,סד).

נתינת מאכל אדם לבעל חיים
בגמרא מבואר שמאכלי אדם אין לתת לבהמה (תענית כ, ב), משום ביזוי אוכלים, ונראה כבועט בטובתו של הקב"ה, ועוד שהתורה חסה על ממונם של ישראל (רש"י שם). יש מסתפקים אם דבר זה נאמר להלכה (א"ר קעא, א). אמנם מצינו היתרים בלי פקפוק במקרים הבאים: א. אם אין לו דבר אחר להאכיל (מחצה"ש קעא, א) ב. אם לא יאכיל להבהמה היא תחלה או תמות. ג. אם יש טירחה או הפסד להביא מזון של בע"ח. ד. אם הבהמה שלו ומזונותיו עליו. ה. יש אומרים ששיורי מאכל שעל השלחן שעומדים לזריקה אפשר להאכילם לבע"ח ללא חשש (פס"ת קעא, ח).

המגיס [מערבב] בשבת בתבשיל שעל גבי האש
פפעולת ה'מגיס' היא ערבוב המזון באמצעות כלי, דבר המסייע לבישול ונחשב כבישול (רמב"ם שבת ג,יא). מי שעירבב תבשיל שעדיין לא נתבשל כל צורכו, יש מי שכתב שהתבשיל אסור בכל מקרה (א"א רנג,לב), ויש אומרים שדווקא אם אינו מבושל כלל, אבל אם היה ראוי לאכילה על ידי דחק גדול [מאכל בן דרוסאי] מותר בדיעבד (ביאו"ה שיח,יח; ילקו"י שיח,מח).

נטילת ידיים אחר נטילת ציפורניים
הלכה היא, שהנוטל ציפורניו, היוצא מבית הכיסא ומבית המרחץ, הנוגע ברגליו והחופף את ראשו וכו' צריכים נטילת ידיים (שו"ע או"ח ד, יח). הלכה זאת, היא בין למי שנטל את ציפורני יד או ציפורני הרגל ואפילו רק ציפורן אחת. אין הבדל אם קצץ במספריים או בשיניו, ויש המלמדים זכות על מי שכסס ציפורניים בשיניים עקב עצבנות. הנוטל למישהו אחר אין צריך ליטול ידיו, אבל הניטל חייב בנטילת ידיים (פס"ת ד, כא).

נטילת ידיים בכלי לנוטל ציפורניו
אפשר לחלק את חובת הנטילה לד' סוגים: א. רוח רעה ובכלל זה, הקם משינה, היוצא מבית הכיסא ומבית המרחץ, המגלח שערותיו וכן הנוטל ציפורניו. ב. רוח רעה שיש בה גם משום טומאה. ג. ידיו מטונפות מזוהמה של זיעה. ד. ידיו מלוכלכות מרפש וטיט. לעניין הסוג הראשון [שבכללו הנוטל ציפורניו] מצינו מחלוקת בין המקובלים והפוסקים האם דינם כנטילת ידיים שחרית שצריך ג' פעמים ובכלי (פס"ת ד, יח). נראה שמעיקר הדין חובת נטילת ידיים היא לסעודה ויש אומרים גם לתפילה ולקם ממיטתו, אך לכתחילה טוב שיטול גם דברים אלו בכלי (אול"צ ב א, טו).

לא תיקום ולא תיטור בענייני עולם הזה
כתב הרמב"ם שבענייני העוה"ז ראוי לאדם להיות מעביר על מידותיו, שהכל אצל המבינים, הבל והבאי הם ואינם כדאי לנקום ולנטור עליהם (רמב"ם דעות ז,ז), דבר זה חיזק הרב מנחם מנדל מרימנוב שאדם יזכור תמיד (אור הנר, סדר היום כט).