עקב תשפ"ו

בנה ביתך כבתחילה

צריך ביאור מה הכוונה 'כבתחילה'? לא נראה שהכוונה לבית שני שלא שרתה בו השכינה. יותר נראה שבמשכן שרתה השכינה והוא לא נפל ביד האויבים, לעומת זאת, בבית ראשון היה פחות מכך, שהוצרכו לחזק את בדק הבית והבניין נפל בסוף ביד האויב. בבית שני לא שרתה בו השכינה בגלוי כמו בבית ראשון ונפל ביד האויב. וזהו שמבקשים שבית המקדש שלעתיד יהיה כבתחילה, שתשרה בו השכינה ולא יפול ביד האויב כמו המשכן שהיה בתחילה (אז ישיר ב, עמ' תסד).

לכל אחד שפה משלו

לגבי עדים נאמר: "אם נמצאו דבריהם [של העדים] מכוונים נושאים ונתנים בדבר..." (משנה סנהדרין ג,ו). לכאורה המילה 'נמצאו' מיותרת? אלא שיש כאן רמז גדול שעדותם קיימת אם דבריהם 'נמצאו' מכוונים, אך אם דבריהם ממש מכוונים מילה במילה אין עדותם קיימת. שניים הבאים לתאר דבר שראו, לעולם לא יוכלו למסור את עדותם באותו סגנון ובאותן מילים, שהרי לכל אחד שפה משלו וסגנון משלו, ואם בכל זאת נשמעה עדות זהה ביותר, אות היא שהעדות היא עדות שקר וכי השניים למדו ושיננו אותה בעל פה (טללי אורות שמות א, עמ' שלא).

נטיעת פרדסים בירושלים בזמן הזה

בין הדברים שנאמרו על העיר ירושלים, שאין עושים בה גנות ופרדסים וכו' מפני סירחא (ב"ק פב,ב), דנו הפוסקים אם דין זה שייך גם בזמן הזה, יש אומרים שכל הסיבה היא מפני עולי הרגלים, שירגישו בריח רע העולה מהפרדס, ולכן גם אין עושים בה כבשונות המעלות עשן דווקא בזמן שירושלים בבניינה ויש עולי רגלים (רדב"ז ב, תרלג). ויש אומרים שדין זה שייך גם בזמן הזה, שקדושת ירושלים לא בטלה, ולכן אין נוטעים בה גנות ופרדסים מפני קדושתה (פאת השלחן א"י ג,כג).

טעמי המקרא

טעמי המקרא הם סימנים מיוחדים המופיעים מעל כל מילה בתורה או מתחתיה ולהם שלשה תפקידים: א. מנגינה שמעשירה את הקריאה בתורה. ב. סימני פיסוק. ג. הטעמת המילה במלעיל או במלרע. נאמר בפסוק: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח,ח). ויבינו במקרא – זה פיסוק טעמים (נדרים לז,ב). יש אומרים שהטעמים הם הלכה למשה מסיני (זוהר שמות ב רה,ב), ויש אומרים שהם באו אחר חתימת התלמוד על ידי חכמי טבריה (מסורת המסורת הקדמה שלישית).

הכנסת הכלי במים צוננים אחרי ההגעלה

כתבו הגאונים שלאחר שמגעילים כלי במים חמים, צריך לשטוף את הכלי במים צוננים, כדי שהמים הרותחים לא יחזרו ויבליעו את האיסור לתוך הכלי (תשובות רש"י רנט). יש שכתב שהטעם הוא כנגד הקדשים שצריך שטיפה יתירה (רא"ש ע"ז ה,לו; תוס' ע"ז עו,א). טעם נוסף כתבו שצריך להעביר את טעם הפליטה הדבוקה על הכלי (כלבו מח) ולפי זה, אפשר לקנח גם בסמרטוט. להלכה פסק השו"ע (תנב,ז) שנוהגים לשטוף הכלי במים קרים אחר ההגעלה מיד, ובדיעבד אם אם לא שטף כלל במים קרים הכלי כשר, שהרי הטעם שבכלי פגום, שהרי אינו בן יומו או שיש פי ששים במים כנגד הכלי (משנ"ב תנב,לד). יש מחמירים לשפשף את הכלי (כלבו מח).

העפר הכשר לכיסוי הדם

כיסוי הדם של עוף או חיה שנשחטו, צריך להיות בעפר שאפשר לזרוע בו זרעים שיצמחו, בכלל זה אדמה, חול, זבל, חרס טחון, אפר של דברים שנשרפו, נעורת של פשתן, נסורת של נגרים. אין מכסים בחול רטוב, מפני שכל שאינו מתפורר לחלקים קטנים - אינו נחשב עפר, ואין מכסים בגופרית ומלח שאינם עפר (שו"ע יו"ד כח,כג; רמ"א כח,כד).

המשכה במקווה

אחת מהדרכים להכשיר מים שאובים לטבילה היא באמצעות 'המשכה', כלומר מים שנמשכים על הקרקע עד למקווה. המים השאובים לא נשפכים ישירות לבור הטבילה, אלא נופלים על קרקע הסמוכה למקווה ומשם נשפכים למקווה (רש"י תמורה יב,א). דין זה בתנאי שיש בבור הטבילה עשרים ואחת סאים של מים כשרים (רוב מים כשרים תמורה יב,א; שו"ע יו"ד רא,מד). נחלקו הראשונים, אם ניתן להמשיך גם על רצפת אבנים אע"פ שאינה קרקע הראויה לבלוע את המים (שו"ע יו"ד רא,מו), או שההמשכה דווקא על קרקע הראויה לבלוע מים (רמ"א יו"ד רא,מו). להלכה, המרחק שהמים צריכים ליפול לפני ירידתם לבור הטבילה הוא שלשה טפחים ואין די בשיעור כלשהו (שו"ע יו"ד רא,מה). כיום נוהגים להכניס מים לבור 'הזריעה' [בור שממנו נכנסים המים לבור הטבילה] באמצעות המשכה על קרקע בולעת [צימענט מיוחד] .

חשבונות בשבת

חשבונות של סתם ואין בהם צורך כגון: כך וכך הוצאנו בחופת בננו, מותר לחשב כמה הוצאות הוציא וכדומה, אך ראוי להימנע משום שיחה בטלה (ילקו"י שז,טז). לפיכך, מותר לדבר על מחיר חפץ שקנה ואינו צריך לחשבו כגון ששילם או שהמחיר קבוע ולא ישתנה (שש"כ כט,סד), אבל אם יודע שחברו גם רוצה לקנות דבר מסויים, ויש תועלת לחברו בכך, אסור לומר בשבת בכך וכך קניתי (משנ"ב שז,כו), או משום דיבור בשבת 'ממצוא חפציך' (לבוש שז,ו), או משום גזירה שמא יכתוב (רמב"ם שבת כג,יח).

פיתוח החקלאות בארץ ישראל

החתם סופר אומר שיש הבחנה עקרונית בין יהודי שנמצא בגולה ועובד לצורך פרנסתו, לבין יהודי שעושה את אותן הפעולות בארץ ישראל (חת"ס סוכה לו,א). בחו"ל אין מצווה בבניין או בפיתוח החקלאות. בארץ ישראל, אפילו יש לאדם פרנסה, פעולת הבניין עצמה היא מצווה (דבר חברון השקפה, עמ' 76).